מחירי הדיור בישראל עלו בעשור וחצי האחרונים בשיעור גבוה בהרבה מהעלייה בשכר הממוצע, וההוצאה על דיור (רכישה או שכירות) היא ההוצאה הגדולה ביותר עבור רוב משקי הבית. בהתאם, גם נטל המשכנתאות של הציבור תפח באופן חד — יתרת החוב הכוללת יותר מהכפילה עצמה בעשור האחרון. אילו מדיניות ציבורית עשויה להוזיל את הדיור — הגדלת ההיצע, ריסון הביקוש, מעורבות ישירה של המדינה בשוק, או שילוב ביניהם?
מספר המשכורות החודשיות הממוצעות הדרוש לרכישת דירה עלה מ-41 ב-1961 ל-163 ב-2023 — לא סדרה רשמית רציפה אחת (הנתונים מתפרסמים מעת לעת על ידי משרד הבינוי והשיכון והשמאי הממשלתי הראשי), אך מגמה ברורה של גידול מתמשך לאורך יותר משישה עשורים, לא רק תופעה של השנים האחרונות.
לפי דוח נוסף של מבקר המדינה (2026) על שוק המשכנתאות:
מחקר מרכז טאוב מצא שבעשור 1998–2011 המדינה נסוגה בפועל מהתערבות ישירה בשוק הדיור: מלאי הדיור הציבורי הצטמצם בכ-36,500 יחידות (רק כ-1,000 יחידות חדשות נבנו באותה תקופה), שיעור הבעלות על דירות ירד מ-73% ל-66%, ומחירי הדיור זינקו בכ-52% בין 2007 ל-2013.
פער המחירים הכללי של ישראל מול ה-OECD, בהתאמה לרמת ההכנסה, מוערך בכ-35% (OECD, 2025) — ודיור הוא ההוצאה הבודדת הגדולה ביותר בתוך הפער הזה עבור רוב משקי הבית.
שורש הבעיה על ציר זמן ארוך — לא רק "יקר עכשיו".
נתוני 1961–1979 פורסמו במקור כ"שנות עבודה" נדרשות והוכפלו ב-12 לצורך השוואה למשכורות חודשיות. השנים על הציר אינן מרווחות שווה בזמן. אין סדרה רשמית רציפה אחת — הנתונים מתפרסמים מעת לעת על ידי משרד הבינוי והשיכון, השמאי הממשלתי הראשי וגורמים נוספים.
מקורות: ויקיפדיה — מספר משכורות נדרשות לרכישת דירה, מרכז הנדל"ן (2023).